על האמנית

מרלה נולדה בשנת 1955 וגדלה בפלורידה לחוף אגם, קרובה לטבע. היא בילה הרבה שעות בחוץ, מסתכלת על העננים הציוריים, בונה בחול על שפת האגם ערים קטנות לצפרדעים, ומתבוננת  בגלי המים, באופן בו הם נשברים ובצורות האינסופיות שהותירו אחריהם.

היא תמיד ציירה כתחביב, והתחילה ללמוד באוניברסיטת פנסילבניה עם רוברט גודפרי וניל ווליבר. ווליבר, צייר פיגורטיבי ידוע בעולם האמנות, חובב טבע בפני עצמו, שלח אותה החוצה לצייר את הנוף, נושא שנתן לה הרבה השראה. היא המשיכה את הלימודים שלה בתואר שני באוניברסיטת אינדיאנה.

הרצון שלה לגור במדינה יהודית, האהבה שלה לתרבות ים תיכונית והצורך שלה ליופי בסביבה הביאו אותה לישראל. מזה 25 שנים, היא גרה ועובדת בקיבוץ קטורה במדבר הערבה.

היא הציגה בתל אביב, ירושלים, באר שבע, אשקלון, אילת ובגלריה בחבל אילות.

 

על הציורים

 

מרלה אוהבת לצאת לצייר בחוץ. הציורים שלה מן דו שיח עם המראה הנפלא של העצים, האבנים, והעננים מסביבה. באקוורלים, השקיפות של המדיום נותנת לה להביע את המהות החולפת של הנוף שממשיך להתפתח ולהשתנות תמיד. בציורי שמן, היא מוצאת קשר יותר מבוסס אל העולם הפיסי.

 

על הפסלים

 

בפיסול שלה, מרלה חוקרת עניינים שציורי הנוף לא מביעים. הנושאים בעבודות האלה משקפים את העצב שלה על המלחמה ועל ההרס הסביבתי של בני האדם. היא משתמשת בחומרים שהיא מוצאת במדבר מחוץ לקיבוץ כמו חוט תיל, שאריות מאימוני הצבא וחביות חלודות שנשארו מבניית כביש אילת בשנות ה50. היא משלבת את השאריות האלה עם היצירות שלה מקרמיקה כדי לספר את הסיפור שלה. "עריסה", "צבעונים", "קן דוקרני" ו"עציץ מנוקב" הם עבודות שמשקפות את הסביבה המאיימת שעשינו לעצמינו  ולילדינו דרך הרס הסביבה ודרך מלחמה. המתכת החלודה מסמלת את האיום הזה והחלק שעשוי קרמיקה מסמל את התקווה לחיים למרות הבלגן שעשינו לדורות הבאים.  "מגן לא מגן" מביע את העצב על אובדן החיים במלחמה. מבחינה אסתטית, הקביעות והיציבות של הקרמיקה עומדות כנגד התכונה החולפת של המתכת החלודה הדרוסה מנוקבת הכדורים.

בציורים של מרלה, הצבעים והצורות נובעים מיופי המקום, לעומתם, הרעיונות לפסלים נובעים מהנושאים, מההיסטוריה ואפילו מחומרים אותם היא מלקטת בקפידה מן הערבה. זאת אמנות על המקום שממנה היא נובעת.